עמוד 5 בסיפור העץ הנדיב – הזקן
הרבה ימים עברו, והעץ נשאר לבד. עכשיו הוא ידע שהוא כבר לא יראה יותר את הילד לעולם.
ואחרי הרבה הרבה מאוד זמן, הילד חזר שוב.
"אני מצטער ילד," אמר העץ, "אבל לא נשאר לי שום דבר לתת לך… אין לי יותר תפוחים-"
"השיניים שלי חלשות מדי בשביל תפוחים," אמר הילד.
"אין לי יותר ענפים," אמר העץ, "אתה לא יכול יותר להתנדנד מהם-"
"אני זקן מדי בשביל להתנדנד מענפים," אמר הילד.
"אין לי יותר גזע," אמר העץ, "לא תוכל לטפס עליו-"
"אני עייף מדי בשביל לטפס," אמר הילד.
"אני מצטער," אמר העץ, "הלוואי והייתי יכול לתת לך משהו… אבל לא נשאר לי כלום. אני רק גדם עץ זקן. אני מצטער…"
