עמוד 3 (מתוך 7)
לפנות בוקר הסופה חלפה. אולם הנסיך היה דומם כפי שהיה כל הלילה. מרחוק ראתה בת הים הקטנה פסגות של גבעות. "אדמה!" היא אמרה.
היא שחתה אל החוף, מושכת אותו אחריה. לא היה קל למשוך את הצעיר לחול יבש, אבל היא עשתה את זה. האם הוא מת? היא הביטה בו ושרה שיר עצוב. לפתע, הנסיך התחיל לזוז. "אוי! אתה בסדר?" שאלה, ונגעה במצחו.
בדיוק אז היא שמעה קבוצת בנות מתקרבת. מיד היא נכנסה לים והתחבאה מאחורי סלע שבלט מתוך המים. אסור להם לראות אותה! היא בתולת ים ובלי האדם פחדו מבנות ים! הבנות מצאו את הנסיך, שהתאושש לאט לאט. הן הזעיקו עזרה ועד מהרה הוא הגיע משרתים שנשאו אותו משם. הנסיך לעולם לא יידע שהיא הצילה אותו. בת הים הקטנה שקעה באפלולית העמוקה של הים. כשחזרה הביתה, אחיותיה רצו לדעת הכל על הטיול שלה. אבל היא הייתה עצובה מכדי לומר משהו.
עברו ימים. ושבועות. האחיות הלכו לסבתן לעזרה. הזקנה קראה אל נכדתה. "ילדה, מה קרה?" היא שאלה.
בת הים הקטנה קראה בעצב, "סבתא, לעולם לא אהיה מאושרת יותר!" היא סיפרה על המפגש עם הנסיך והצלתו. ואז על זה שהייתה צריכה להשאיר אותו מאחור. "אם לא אוכל ללכת איכשהו ביבשה ולהיות עם הנסיך הזה, אהיה עצובה כל החיים שלי!"
"יקירתי," אמרה הסבתא, "את יודעת בדיוק כמוני שבתולת ים לא יכולה ללכת על שתי רגליים! בכל הים הגדול יש רק שניים שמסוגלים להעניק לך רגליים; אחד מהם הוא אבא שלך שלעולם לא יסכים לעשות דבר כזה. והשנייה היא מכשפת הים. אבל כמובן שזה מסוכן מדי ללכת אליה. אז לדעתי את צריכה להפסיק לחשוב על זה ולשמוח שיכולת לפחות להציל את חייו של הנסיך".
מכשפת הים! בת הים הקטנה הודתה לסבתא על השיחה ולפני שיהיה לה עוד זמן לחשוב, פנתה לקצה הרחוק של הים, שם גרה מכשפת הים.
