עמוד 6 בסיפור עכבר העיר ועכבר הכפר
אחרי שעברו יותר מחצי מהשולחן דודי התיישב ורחרח באפו באוויר, "אוי, איזה עכבר בר מזל אתה!" הוא קרא. "אני יכול להריח כמהין!"
הוא הוביל אותי לצד השני של השולחן, שם ניסינו גושי אוכל שחור שלדבריו ידוע כטעים ביותר בעולם. לא היה לי נעים להודות שהיה לזה טעם קצת מוזר.
אבל אז ניסינו את גבינת הגורגונזולה. לא יאמן! הדוד צדק. מעולם לא טעמתי גבינה טעימה כל כך עד שניסיתי את הגבינה הנהדרת הזו. לא אהבתי להיות לא מנומס, אבל אכלתי חתיכה גדולה מאוד במהירות הבזק למרות שהבטן שלי כבר הייתה מלאה לגמרי.
עדיין מילאתי את עצמי כשראיתי צל גדול זז בפינה. מיד צללתי להסתתר מאחורי מלחיה. זה כנראה לא היה מנומס בעיר לברוח ככה באמצע האכילה, אבל ההסתתרות המהירה הצילה את חיי, כי כעבור כמה רגעים התנפל חתול נורא על המקום שבו ישבתי.
