עמוד 2
אלאדין ירד לאט במדרגות. הוא ראה על העצים פירות נוצצים והוא לא יכול היה להתאפק, הוא הושיט יד ונגע באחד מהם.
ואז הוא נזכר במה שהדוד שלו אמר לו. אבל הוא ראה שלא קרה לו שום דבר נורא, אז הוא חשב שיוכל לשים את הפרי הנוצץ בכיס שלו. אחר כך קטף עוד פרי ועוד אחד עד שכל הכיסים שלו התמלאו.
הוא הגיע אל האבן השטוחה הגדולה שעליה הייתה מנורת שמן מוארת, בדיוק כמו שאמר לו הדוד שלו. הוא שפך את השמן מהמנורה ולקח אותה בחזרה לפתח המערה.
אלאדין קרא, "הנה אני, דוד!"
הקוסם קרא במהירות, "תן לי את המנורה!"
"ברגע שאצא מהמנהרה," ענה לו, ולא הבין למה הקוסם ממהר כל כך.
"לא, תן לי את המנורה עכשיו!" קרא הזקן והושיט את היד שלו, כי ידע שהדרך היחידה שבה יכלה המנורה לצאת מהמערה הייתה במתנה, מאדם אחד לשני.
הוא רצה לקחת את המנורה מהנער כמה שיותר מהר ואז להרוג אותו. אלאדין חש צמרמורת כשהביט בדוד שלו מתוך המנהרה. הוא הרגיש שמשהו לא טוב יקרה ואסור לו לוותר על המנורה הזו.
"תשחרר אותי קודם," אמר אלאדין. "ואז אתן לך את המנורה."
הקוסם כעס מאוד. הוא זרק לאוויר עוד מילות קסם. הגביש הלבן הענק התרומם, ריחף מעל החור של המנהרה ונחת. פתאום נהיה חשוך למטה ואלאדין לא הצליח לצאת.
במשך יומיים, הנער היה מיואש. 'למה לא נתתי את המנורה הישנה הזאת? למי אכפת ממנה בכלל? מה חשבתי לעצמי?'
הוא שפשף את המנורה ונאנח, "הלוואי שיכולתי לצאת מכאן!"
בבת אחת, ג'יני ענק וכחול יצא מתוך המנורה ועלה לאוויר. "אתה האדון שלי!" הוא קרא. "זאת הייתה המשאלה הראשונה שלך- לצאת מהמערה הזאת? יש לך שלוש משאלות ואני אגשים לך אותן."
