עמוד 3
"למה הם לא נותנים לי להישאר כאן?" חשב הברווזון המכוער לעצמו. הוא הוריד את ראשו למטה. "הם צודקים. אני שונה מהם, אני צריך ללכת."
באותו לילה, הברווזון המכוער עף מעל גדר החצר. הוא נפנף בכנפיו עד שנחת בצד השני של האגם. שם הוא פגש שני ברווזים מבוגרים.
"אפשר בבקשה להישאר כאן לזמן מה?" שאל הברווזון המכוער. "אין לי מקום אחר להיות בו."
"מה אכפת לנו?" אמר אחד הברווזים. "רק אל תפריע לנו."
"ווף! ווף!" לפתע הגיע כלב רעב גדול ורדף אחרי שני הברווזים. הם עפו במהירות באוויר, וכמה מנוצותיהם ריחפו אל הקרקע. הברווזון המכוער המסכן קפא מפחד. הכלב ריחרח ורחרח את הברווזון המכוער, ואז הסתובב. "אני מכוער מכדי שאפילו הכלב הגדול והרעב ירצה לאכול אותי," חשב הברווזון המכוער בעצב.
השמיים הפכו כהים. אור הופיע! אור של ברק. ואז הגיעה סערה גדולה, עם גשמים עזים שירדו מהשמים. תוך רגעים ספורים, הברווזון המכוער היה ספוג כולו מים. ואז החלה לנשב רוח קרה.
"בררר!" הוא אמר כששתי הכנפיים צמודות לחזהו. "לו רק היה מקום יבש שהייתי יכול להיות בו."
בבת אחת, אור זעיר הבהב רחוק ביער. "יכול להיות שזה הצריף של מישהו?"
הוא עף אל הדלת. "געגע?" אמר הברווזון המכוער. דלת הצריף נפתחה בחריקה.
