עמוד 5
הסופה הסתיימה. עד מהרה הוא מצא אגם חדש. כשהביט אל תוך המים, הברווזון המכוער ראה השתקפות של להקת ציפורים לבנות גדולות עפה מעליו. הוא הביט מעלה ולא האמין למראה עיניו. שם, מעליו, היו הציפורים היפות ביותר שראה אי פעם! נראה היה שגופם הלבן הארוך וצווארם הדק פשוט גלשו בשמים. הוא התבונן עד שהציפור האחרונה ממש נעלמה מעבר לאופק.
הוא נשאר באגם ההוא לבדו, והזמן חלף. עלי העצים הפכו לאדומים וזהובים עמוקים, ואז העלים נפלו ארצה. החורף הגיע, הניח שמיכה של שלג לבן על הכול. הרוח הקרה והעננים הכהים גרמו לברווזון המכוער להרגיש עצוב עוד יותר.
הוא נאלץ להיכנס לאגם הקפוא והקר כדי לדוג לעצמו אוכל, אבל זה נעשה קשה יותר ויותר לשחות. האגם הפך לקרח. יום אחד, כל מה שהוא יכול היה לעשות היה לחתור במים כדי למנוע מהם לקפוא סביבו וללכוד אותו באגם.
"אני כל כך עייף!" אמר וחתר בכל הכוח. הקרח התעבה והתקרב אליו.
תוך רגע, שתי ידיים ענקיות הרימו אותו למעלה. "מסכן!" אמר איכר. הוא החזיק את הברווזון המכוער קרוב למעיל הצמר העבה שלו ולקח את הציפור לביתו.
סוף סוף הוא זכה להיות ליד אח בוערת וחמה! בשארית החורף טיפל האיכר בברווזון המכוער. ואז הגיע האביב. קצוות ירוקים כיסו את העצים. פרחים קצרים ובהירים צצו מהאדמה.
"הגיע הזמן שתלך שוב לאגם לשחות, כפי שנולדת לעשות," אמר האיכר. הוא לקח את הברווזון בחזרה לאגם שבו מצא אותו, והניח אותו בזהירות במים.
