עמוד 4
אבל שום דבר לא נעשה.
האשפה ברחובות נשארה באותו מצב והעכברים המשיכו לאכול מכל הבא ליד במחסנים, במאפיות, בחנויות ובבתים.
ככול שעבר הזמן היו יותר ויותר עכברים.
הם המשיכו לגדול ולהתרבות ולגדול ולאכול ולאכול ולאכול.
הם אכלו כל מה שיכלו לשים עליו את השיניים שלהם. שום דבר ואף אחד לא היה מוגן מהעכברים.
אחרי עוד כמה ימים נמאס לכל תושבי המלין, והם כעסו מאוד וצעדו ביחד אל כיכר העיר.
הם דפקו על הדלתות הגדולות של העירייה כדי לדעת בדיוק מה ראש העיר מתכוון לעשות.
כשראש העיר לא הופיע במרפסת, האנשים התחילו להפגין –
"די לעכברים!" "די לעכברים!" "די לעכברים!" "די לעכברים!"