עמוד 17
"סיפורים לפני השינה אמורים להיות עצובים?" תהה אחד הילדים האבודים בקול.
"הו, וונדי, זה הסיפור של ההורים שלנו," אמר ג'ון.
״כן, נכון,״ אמר מייקל.
פיטר פן הקשיב ואמר, "לפעמים הורים שוכחים את הילדים שלהם וילדים אחרים תופסים את מקומם."
וונדי הייתה מופתעת מאוד. "אוי לא!" היא אמרה, ״אולי יש ילדים אחרים במיטות שלנו! ג'ון, מייקל אנחנו חייבים לחזור הביתה!"
"באמת חייבים?" שאלו ג'ון ומייקל.
"כן, אנחנו חייבים לחזור הביתה."
הילדים האבודים היו עצובים ואמרו, "וונדי, בבקשה, אל תעזבי אותנו! אנחנו רוצים שתמשיכי להיות אמא שלנו ותספרי לי סיפורים לפני השינה!"
״אל תהיו עצובים. אתם יכולים לבוא לגור איתנו בלונדון!" אמרה וונדי.
"באמת?" אמרו הילדים האבודים. "אז יכולה להיות לנו משפחה אמיתית!" הם קפצו מעלה ומטה בשמחה. הם רקדו ברחבי החדר.
אבל פיטר פן לא היה מרוצה. הוא היה רציני מאוד ואמר, "אני לא בא איתכם ללונדון. אני לא רוצה להתבגר. אני רוצה להיות ילד לנצח.״