עמוד 7 (מתוך 8)
למרבה המזל, האדם לא הגיע לקחת את גובו והלך משם. כשהריח של האדם נעלם, במבי משך את חברו למקום מוגן עם צל שיוכל לנוח בו. הוא ידע איזה עשבים נהגה אמא שלו לאכול כדי לרפא פצע מהר יותר. כשהביא את העשבים לגובו, הוא חשב, "למה זה חייב לקרות לנו תמיד?" הוא חשב גם על האייל הזקן הגדול שאמר, "תגלה בעצמך." לגלות מה?
פאלין ואנה הביאו אוכל לגובו ונשארו איתו שעות. גם במבי הגיע הרבה, עד שגובו נרפא. המילים של האייל הזקן הגדול עדיין טריות בראשו – "למד לחיות ולהיזהר." הוא התחיל להבין.
עונות השנה באו והלכו. במבי גדל עוד יותר. הקרניים שלו היו כמעט בגודל מלא עכשיו. יום אחד, הוא הריח ריח אזהרה חדש באוויר. זה היה ריח של חום ועשן. להקת עורבים מיהרה מעליו, מקרקרת בקול. אש!
בבת אחת, החיות רצו, רצו, הכי מהר שהן יכולות. לא היה קל לברוח מהאש. לפעמים נראה שהיא מגיעה מכיוונים שונים. לאחר שעות של להבות ועשן, האש החלה סוף סוף להירגע. גם ריח האש התפוגג.
האייל הזקן הגדול פסע מולו. ראשו היה אפור עכשיו, אבל הוא עדיין נשא את קרניו בגאווה. "בוא איתי," הוא אמר ברצינות. "אני רוצה להראות לך משהו לפני שאני הולך."
הוא הוביל אותו דרך היער לכפר שרוף. מעורבב יחד עם ריח האש היה אותו ריח נורא של בני אדם שהפחיד אותם כל כך שוב ושוב.
"אל תפחד," אמר האייל הזקן. הם הלכו קרוב יותר ויותר אל הכפר. "תראה, במבי," הוא אמר. שם מולם היו עשרות צריפים. כל אחד מהם נשרף, חלקם כמעט לגמרי, לאחרים נשרף בעיקר הגג. הכפר היה ריק.
"אתה מבין," אמר האייל הזקן. "הבתים של בני האדם נשרפים מאש בדיוק כמו המקומות שבהם אנו נמצאים ביער. האדם לא מעלינו. אנחנו פשוט אותו דבר. אתה מבין אותי, במבי?"
"אש שורפת את היער שבו אנחנו חיים, והיא שורפת גם את הכפרים של בני האדם", אמר במבי. "אנחנו לא כל כך שונים מבני האדם."
"שנינו חיים תחת אותם כוחות גדולים בעולם הזה," אמר האייל הזקן הגדול.
"כן," אמר במבי.
"עכשיו אני יכול ללכת," אמר האייל הזקן הגדול. "אל תעקוב אחרי, הזמן שלי נגמר. להתראות בני."
